פרשת ויצא: יעקב נכד לסבא גדול / מוטי לקסמן, תשע"א
הסבא אברהם צווה ללכת: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" [1]. והסבא הלך: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" [2].
גם הנכד יעקב נע: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" [3]. האם התנועה עברה בירושה?
נכון, הסב והנכד נעו, אבל פרט לעצם התנועה ההבדלים רבים.
אברהם יצא בהנעת צו אלוהי להפיץ אמונה חדשה ולהתחיל להקים עם חדש.
יעקב ברח מאימת אחיו עשיו, בעצת, בעצם בהנחיית, אימו רבקה, החוששת לחייו [4].
הסבא אברהם יוצא עם אשתו ובני משפחתו [5], יעקב הנכד, בבריחתו הוא מתרחק מבני משפחתו.
אברהם הלך מערבה, יעקב פנה מזרחה. אבל לא הכוון בלבד שונה.
אברהם הלך אל הארץ המיועדת, יעקב נטש אותה ארץ מיועדת ועובר לגולה [6].
אברהם מתואר כדמות נכבדה וגדולה: בעל רכוש רב [7], מוערך מאוד על ידי מנהיגים אזוריים [8].
הנכד של סבא ענק זה מתואר: "יעקב בנה הקטן" [9].
האמנם יעקב הוא "דמות קטנה"?
יעקב חווה מאבק-אחים כבר בבטן אמו, רבקה: "ויתרצצו הבנים בקרבה" [10]. הוא יוצא לאוויר העולם שני, כאילו אץ אחר אחיו הבכור ותלוי בו: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב" [11], כאמור לעיל המקרא מכנה אותו קטן; הבן הקטן שאינו מרוצה ממעמדו כשני, מנצל הזדמנות וקונה את מעמד הבכורה מעשיו הבכור: "וישבע לו וימכר את בכרתו ליעקב" [12].
הרגשת נחיתות זו של יעקב וודאי מועצמת מאוד בהיותו חסר אהבת אב: "ויאהב יצחק את עשו" [13], אין להסיק מכך שיעקב לא זכה לאהבה, להיפך, מודגש שרבקה האם מגלה כלפיו אהבה: "ורבקה אהבת את יעקב" [14]. אבל זו אהבה של אם דומיננטית, כפי שנראה בהמשך, הכופה את רצונה על בנה האהוב. מכאן, אין זה מפליא שהמספר המקראי מתאר את יעקב הקטן כבעל אישיות פסיבית: "ויעקב איש תם ישב אהלים" [15].
אם דומיננטית ובן פסיבי מביאים את רבקה לפעילות רבה: היא שומעת על כוונת יצחק לברך את בנם הגדול עשיו רבקה אינה מאבדת זמן ומיד מגלה יוזמה ומנחה: "ועתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך" [16]. הסופר המקראי, שאינו מרבה בתיאורים ואפיונים, עושה כאן שימוש בשני ביטויים שמשמעותם ברורה: "שמע בקלי" - ציית לדברי; "מצוה אתך" - דברי אינם בבחינת עצה אלא צו שעליך למלא. אבל, לזכותה של רבקה יש לומר שהיא אינה מתוארת רק כאם שתלטנית, אלא כאם הפועלת כך מתוך אהבה אל בנה אף מוכנה ליטול אחריות מלאה על מעשיו: "ותאמר לו אמו עלי קללתך בני אך שמע בקלי ולך קח לי" [17].
ואכן, יעקב הבן המסור, ממלא את ציווי אמו כהלכתם: "וילך ויקח ויבא לאמו" [18]. אבל, עדיין הוא פסיבי, האמא הגדולה מארגנת הכל: "ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו. ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן. ואת ערת גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו. ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה" [19].
האם איום מפורש על בריאותו ואפילו על חייו, מעורר את יעקב לפעולה?
לא. עשיו, שנפגע מאוד מגניבת הברכה שיועדה לו על-ידי האב יצחק, מגלה רגשות שנאה ומאיים בהריגת יעקב: "וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" [20], יעקב עדיין אינו יוזם תגובה. האמא האוהבת והדומיננטית מפעילה מיד את סמכותה ומכתיבה את מהלכי בנה הקטן: "ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדל ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך: ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה: וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך" [21]. יתר-על-כן, בערמה מסויימת, רבקה מתפעלת גם את האב יצחק כדי להרחיק את יעקב מאיומי עשיו: "ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים" [22]. "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען" [23].
יעקב עדיין מופעל, אינו יוזם עד שהאב מניע אותו: "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו" [24].
לפי תיאורים אלה, אם יעקב כבר ילד קטן, הוא וודאי אינו מתואר כדמות גדולה כמו הסבא אברהם.
אבל, בל נחפז להכריע.
"האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו, / רק מה-שספגה אזנו עודה רעננה / רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות" כתב המשורר [25] ועסק בו בעיקר בהשפעת נוף הילדות על האדם. נראה לי שלא נחטא למשורר אם נשנה מעט ונאמר: "האדם אינו אלא תבנית-נוף משפחתו וילדותו". כלומר, יש תפיסות הבאות להסביר, לפחות חלקים מתפקוד האדם, מהתנהגותו ומתכונותיו, על ידי חוויות- הילדות של האדם. לצורך הדיון הנוכחי נקבל תפיסות אלה כהנחת מוצא.
לפי התיאור עד עתה, עם איזה מרכיבים מהילדות, או עם איזה ניסיון ועם איזה התנסויות יוצא יעקב למרחב החיים?
יעקב יוצא, לחרן כאשר "בצקלונו" תחושה של ילד שני, ילד קטן. הוא חסר אהבת אב, מונע ומופעל על-ידי אם דומיננטית, ומשתף איתה פעולה במעשה רמייה. יחסיו עם אחיו הגדול עוברים ממאבק ברחם ועד גילויי שנאה ואיומים על חייו.
זהו המטען שיעקב יוצא איתו מבאר שבע לחרן, דרך ארוכה מאוד.
יעקב מגיע לחרן.
במפגש הראשון של יעקב עם הרועים הוא מתגלה, ממש מפתיע, כאדם פעיל, יוזם ואף בעל כוח פיזי ניכר: "ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו" [26]. ואל ייקל הדבר בעיניך, כי האבן שעל פי הבאר היא אבן גדולה שניתן להזיזה רק בכוח משותף של רועים אחדים: "ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן" [27].
גם בתחום שבינו לבינה מתגלה יעקב כבעל יוזמה ללא כל חשש. זו אינה דמות שכרוכה אחרי הסינר של האמא שלה: "וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך" [28].
יעקב, מתאהב ברחל במבט ראשון. אבל, זו אהבה כנה שאינה חולפת ועוצמתה אינה פגה:
"ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" [29].
כידוע לבן מרמה את יעקב ומשיא אותו עם לאה האחות הבכירה של רחל האהובה. אמנם אפשר לראות בתגובת יעקב סימן של תמימות [30], מאידך, עדיף לראות בכך שיעקב מגלה הבנה לתרבות המקום, ומוכן להשקיע שבע שנים נוספות כדי לזכות גם ברחל כדת וכדין: "ויעש יעקב כן וימלא שבע זאת ויתן לו את רחל בתו לו לאשה" [31].
לקראת סוף הפרשה, יעקב כבר בעל נשים, ילדים ורכוש רב [32]. הוא מגלה שלבן, שכבר רימה אותו פעם אחת, משנה יחסו אליו: "וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום" [33]. בתגובה הוא מתארגן היטב ונוטש את בית לבן עם כל כבודתו, ללא תיאום עם לבן.
לבן מגלה זאת ודולק אחריו, יעקב אינו נבהל אינו נרתע ומבהיר שאת מה שלקח זה שכרו עבור השנים הרבות שעבד אצל לבן: "זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך ותחלף את משכרתי עשרת מנים" [34].
לבן רואה שאין לו ברירה ואז הוא מציע ברית, יעקב מסכים, והם נפרדים בשלום: "ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם ויאכלו לחם וילינו בהר" [35]; וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם וילך וישב לבן למקמו. ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים" [36].
הדיון הנוכחי מציע להבין את פרשת השבוע, פרשת "ויצא" כמתארת אדם שבילדותו היה אדם סביל, מופעל, לא יוזם וחסר אהבת אב, עובר שינוי ומתפקד כאדם בוגר אוהב, פעיל, יוזם מתחשב שאינו חושש לעמוד על זכויותיו.
ממש זה הקטן, גדול נהיה!!!
איך חל השינוי?
המקרא מתאר לנו מספר התגלויות שיעקב חזה.
לאחר צאת יעקב מביתו וממשפחתו בכוון לחרן הוא מגיע למקום בו הערב יורד והוא מתארגן לשינה. כבר בשלב הזה אנו רואים שינוי. יעקב הבן הקטן שאמו מארגנת בשבילו את העולם כולו, נמצא כעת לבד, הוא צריך לקבל החלטות וליישם אותן בכוחותיו הוא. וההחלטה הראשונה היא:
"ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא" [37].
אבן כמצע לראש? ניסיתם פעם לישון כשראשכם מונח על אבן? האם לא עדיף קש או זרדים עליהם פרושה שמיכה?
אז למה אבן?
יש פרשנויות שונות לכך [38] אני מציע לראות בכך מסר של הסופר במקראי ליעקב החדש. לא עוד נוחיות מפנקת של אמא, לא עוד ישיבה באוהל בתמימות, לא עוד "ראש קטן". יעקב מגיע להכרה שבעולם כדי לשרוד צריך, לא פעם, לוותר על פינוק ונוחיות. יעקב, מבטא במעשה זה מעין סיגוף עצמי כהכשרה למבחנים הבאים. אין לו ברירה הוא לבד בעולם ואם הוא לא יחשל את עצמו, הוא לא ישרוד.
ואז תוך כדי השינה הוא חולם: "ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו. והנה ה? נצב עליו" [39].
מה משמעות החלום הזה? פרשנים מעלים רעיונות שונים, ביניהם יש הרואים בסולם ביטוי ל"מערכת מודרגת של ערכים" [40].
מנקודה זו אני מציע להמשיך.
סולם משמש לעליה או לירידה בעולם הפיזי או בעולם הערכים.
בחלום יעקב המלאכים מתחילים מלמטה: "והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו". המלאכים מתחילים בעליה, לכן הם למטה, אבל הם עולים אל ראש הסולם. גם יעקב מצוי בראשית "סלם" ההתפתחות שלו, בראשית דרכו בעולם כבוגר. הוא יכול לעלות ולהתפתח. אבל המלאכים גם יורדים. ליעקב, גם לכל אדם בהתפתחות מעלה יש גם אפשרות של צניחה מטה...
העלייה, ההתרוממות, ההתפתחות של האדם תלויה קודם-כל באמונה, באמונה בכוחו, ביכולתו.
כל עוד אדם מציב לעצמו יעדים, ואם הוא פועל באמונה להגשמתם, סיכוי רב שאכן יעלה ויפרח.
איבוד אמונה, שקיעה באכזבה בייאוש, יצניח את האדם מטה-מטה...
העליה או הירידה אינה כפויה ואינה מקרית היא תלויה באדם, בהכרעתו ובהחלטתו לעלות או לרדת, להתקדם או לסגת.
האלוהים הניצב בראש הסולם מברך את יעקב ומחזק את רוחו: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" [41]. יגידו מי שיגידו, מה הפלא שיעקב גילה כוחות שלא היו בו, הרי אלוהים שמר עליו!
נכון, כך כתוב: יעקב מקבל את ברכת האל.
אבל, מי שאין אלוהים בקרבו, בנפשו בנשמתו, אלוהים לא יתגלה אליו לא בחלום ולא בחזיון. מי שאין אמונה בלבו לא ימצא אמונה באלוהים וגם לא באדם. אם הוא לא יאמין ולא יפעל הברכה תהיה ריקה. אם ליבו יתמלא אמונה באל ובכוחו הוא, הוא יצליח ויעלה.
אכן, אדם יכול לחפש מקור לחולשותיו ולכישלונותיו בעברו, בילדות המוקדמת ולהאשים בכך את הוריו ותהליכי גידולו והתפתחותו. זו אחת הדרכים גם להצדיק התנהגות ללא קבלת אחריות אישית. סביר שאדם כזה עשוי להישאר תמיד בילדותו למרות שמספר שנות חייו הולך ורב.
העבר מסביר? אולי, במידה מסוימת.
אבל, את העבר אי-אפשר לשנות!
אפשר להבין את העבר.
חשוב להסיק מסקנות ורצוי לממש וליישם לקחים ממנו כדי לתפקד כבוגר אחראי בחברה ובתרבות, וכל זאת באמונה רבה.
הסבא הגדול אברהם יכול להיות שבע רצון מהתפתחות הנכד יעקב. אמנם יעקב אינו דמות בינלאומית כמו הסב, אבל הוא אדם שבחיי יומיום מתפקד היטב [42].
היש תובנה חשובה יותר מזו, מסיפורו של הנכד הקטן לסב הענק בפרשת "ויצא" בה יוצא יעקב אל העולם?
ומאטעלע אומר:
בלי תקווה וחלום,
חסר טעם בחיים, זה נכון.
אבל מי שרק מרחף וחולם
מי שרק מצפה
נשאר בדרך,
לרוב, פעור-פה.
הבהרות ומראה מקום
[1] בראשית יב, א.
[2] שם ד.
[3] בראשית כח, י.
[4] "ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך. עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם למה אשכל גם שניכם יום אחד" (בראשית כז, מג?מה).
[5] "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען" (בראשית יב, ה).
[6] "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (בראשית כח, י). האם זה רק מקרה שאלוהים מודיע ליעקב לשוב לכנען: "ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בראשית לא, ג). ולמרות זאת, יעקב ירד בעתיד, עם כל בני משפחתו, לגולת מצרים?
[7] "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית יג, ב).
[8] "ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ" (בראשית יד, יט); "ויהי בעת ההוא ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו אל אברהם לאמר אלהים עמך בכל אשר אתה עשה" (בראשית כא, כב).
[9] בראשית כז, טו, מב.
[10] בראשית כה, כב.
[11] שם, כו.
[12] שם, לג.
[13] שם, כח.
[14] שם, כח.
[15] שם, כז.
[16] בראשית כז, ח.
[17] שם, יג.
[18] שם, יד.
[19] שם, יד?יז.
[20] שם, מא,
[21] שם, מב?מד.
[22] שם, מו).
[23] בראשית כח, א.
[24] שם, ה.
[25] שאול טשרניחובסקי, "האדם אינו אלא...", כל כתבי, עמ' 466.
[26] בראשית כט, י.
[27] שם, ה.
[28] שם, יא.
[29] שם, יח, שמת-לב? גם רחל היא הקטנה...
[30] אולי שריד מימי קטנותו?
[31] בראשית כט, כח.
[32] יעקב מתקרב למעמד סבו?
[33] בראשית לא, ב.
[34] שם, מא.
[35] שם, נד.
[36] בראשית לב, א?ב.
[37] בראשית כח, יא).
[38] "עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות" (רש"י על אתר); "מאבני המזבח שיצחק אביו נעקד עליו" (חזקוני על אתר); "שהיו מוכנות שם לאורחים לאכול ולשבת עליהם" (ספורנו על אתר).
[39] בראשית כח, יב?יג).
[40] "ודרך סלם להיות סמל [...] והרב רבי שלמה הספרדי [= כנראה שלמה עבן גבירול] אמר כי סלם רמז לנשמה העליונה. ומלאכי אלהים. מחשבות החכמה. ויאמר ר' ישועה, כי טעם סולם שעלתה בו תפלתו, וירדה ישועתו מן השמים" (ראב"ע על אתר). יהודה קיל, ספר בראשית, כרך שני, ירושלים תש"ס, עמ' שיא. "יוצא אפוא שה'סלם' המזכיר והמתחבר לשורש העברי סל"ל (גם אם אינו נגזר ממנו) עשוי לעודד ולתמוך בלגיטימיות של ההצעה שמדובר ב'דרך', ואולי אף לרמז על דרך מסוימת, זו העוברת בין הארץ לבין הגלות, ההליכה בדרך זו לכיוון מקום משכנו של האל, מקרבת את ההולך לאל ואילו הליכה בכיוון ההפוך רק מרחיקה אותו מהאל" ( יצחק (איציק) פלג, "מהו ה'סלם' שראה יעקב בחלומו?", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום גיליון יד תשס"ד
[41] בראשית כח, טו).
[42] לפחות במסופר בפרשת השבוע.
אנו סבורים שלאחר אברהם מסופר על התנהלות חיי יומיום. המעוניין יכול לקרוא על כך: "פרשת תולדות: מרום העולם לשגרת חיים" באתר: http://motele.wordpress.com
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
